מחשבה בעקבות מאמר של כריסטופר טולקיין

אשתי קנתה לי את הספר "ילדיו של הורין" (באנגלית) כמתנה ליום האב. בסוף הספר יש כמה מאמרים של כריסטופר טולקיין על אספקטים שונים של כתיבתו של אביו ועל שיטת עריכת הספר. בין היתר מר טולקיין מספר כי אביו כתב שתי גרסאות של הספור באנגלית מודרנית בסגנון שירי "אליטרטיבי" שהוא סגנון הכתיבה של שירה אנגלית קדומה. קדום זה כמובן ענין יחסי - באנגלית שהחלה את קיומה לפני כאלף שנים, אלף זה הרבה
הספור הזה הביא לי רעיון - אולי נתן לכתב שירה מודרנית בעברית במשקל קדום. לא בסגנון הפיטנים מלפני אלף ושמונה מאות שנים. זה סגנון מודרני :-) אני מדבר על שירה במשקלי הצלעות התנכיים כמו איוב, תהילים וספרי הנבואה

על התפוררות החברה הישראלית

לפני שנים אחדות, כפי שספרתי בפרסום קודם, אחרי נפילת ממשלת ברק, היתה לי שיחה עם ישראלי חילוני צעיר. בשיחה זו ניסיתי להעלות את הטענה כי יציבות החברה הישראלית חשובה יותר מזכויות ההומואים והתיחסתי לטענה זו כאל משכל ראשון. להפתעתי האיש הגיב כי אין הדבר כך וכי זכויות ההומואים חשובות לאין ערוך יותר מיציבות החברה הישראלית. כבר באותה שיחה ידעתי כי חלומותי הגרועים ביותר מתגשמים לנגד עיני וכי החברה הישראלית נמצאת בתהליך התפוררות שכנראה אינו הפיך
היה זה תהליך שהייתי עד לו, בו החברה הישראלית צעדה בעינים פקוחות, תחת הנהגת מנהיגים מרושעים, להתפוררות ואולי גם להשמדה עצמית. בצעירותי, גם הקבוצה החילונית וגם הקבוצות הדתית בישראל היו תחת מנהיגויות מתונות שהבינו זו את זו ונתנו זו לזו כח על יד הדברות, ויתורים ודיאלוגים נושאי פרי ופרגמטים. המנהיגויות הדתיות שאבו כח מהצלחותיהן ובכח זה יכלו למתן את קהלי המטרה שלהן. גם המנהיגות החילונית שאבה כח מיציבות החברה שהבטחה על ידי תמיכה פוליטית וחברתית מן החילונים והדתיים גם יחד ובכך יכלה גם היא למתן את קהל המטרה שלה. ההסכמה הבלתי כתובה היתה שלא לדחק אחד את השני לפינה ולהמשיך ככל שניתן בהדברות. יש להבין כי הדברות אינה דוקא משא ומתן פומבי בפורומים פתוחים לתקשרת אלא, בעקר היכלת להבין את הצד השני, מה כואב לו באמת (זכויות ההומואים לא באמת כואבות לאף אחד חוץ מן ההומואים) ומה ניתן לעשות כדי להמנע מעמות אמיתי (עמות פומבי לצרכי התקשרת הינו תרגיל הסחת דעת פוליטי ידוע ושמוש רב נעשה בו.) הרבה מן ההדברות נעשה (עם כל הכעור שבדבר) בחדרי חדרים ובמו"מ של תן וקח חמריים
בסוף שנות השישים חל שינוי, גם החברה החילונית וגם הדתית החלו לנטות אחרי מנהיגים קיצוניים. התהליך החל עם הופעתה של אישה מרושעת בשם שולמית אלוני. מניעיה של אישה זו כפי שהם משתקפים בתכניות הפעולה שלה היו שנאה בלתי מוסתרת וחסרת פשרות למגזר שלם של החברה הישראלית. בתכנית הפעולה שלה היו נסיונות בוטים להקטין ואף לחסל את השפעת הדתיים על החברה הזו. היא ניסתה להשיג את מטרותיה בכמה דרכים כמו למשל להרחיקם מחיי הכלכלה בישראל על ידי ביטול (למעשה) של ההגנה על זכויות העובדים לשמור שבת ועוד תעלולים מלוכלכים דומים. ואולם אחרי מלחמת ששת הימים הופיעו בצד הדתי מנהיגם קיצוניים דומים לה שספקו לה מטרות התקפה פוליטיות מגדרות וארוכות טוח. הופעת גוש אמונים עם מנהיגים קיצוניים מבית מדרשו של הרב צבי יהודה קוק ע"ה היתה אולי מקור ההצלחה הפוליטי העקרי של שולמית אלוני
לזכותם של מנהיגי גוש אמונים יאמר כי במרכז מניעיהם לא עמד כח שלילי של שנאה בלתי מוסתרת וחסרת פשרות לצד השני כפי שהניע את אלוני. ביסודו של דבר היו אלו אנשים טובים עם מטרות שנראו להם כנעלות ולא כללו כל שנאה או רצון להזיק למישהו. ואולם בהיותם אנשים קטנים וקצרי ראות הם היזיקו ואף הבטיחו בטוח הארוך את כשלון מטרתם, כשלון קבוצת המטרה שלהם, החברה הישראלים כלה, מדינת ישראל ואולי העם היהודי כלו. מה שעשו מנהיגי גוש אמונים והקבוצות שירשו את דרכם היה לקחת את מיטב האנשים שיכלו אולי לפעל נגד אלוני ולרכז אותם לכוון אחד של מפעל ההתישבות בשטחים. הבעיה ברכוז כחות חד כווני כזה היא ברורה וידועה לכל מי שמבין קצת בתכנון איסטרטגי. מאחר והפעולה החד כוונית ברורה וידועה גם לצד השני, קל מאד לנתק את ההולך בדרך זו מבסיסיו (הפוליטים, האיסטרטגים, או כל בסיס אחר שלו) ולחסלו. מנהיגי גוש אמונים לא השאירו מאחוריהם אף אחד שאפילו ינסה להגן על בסיסיהם הפוליטים מפני התקפותיה של שולמית אלוני. למעשה ניתן להגיד שהם התעלמו ממנה התעלמות פושעת ורק בגלל מעשה זה לבדו הם ראויים לענש
יתר על כן, בגלל הראיה החד ממדית הזו היגיעו מנהיגי הקבוצה הזו לשפל מוסרי איום, במקביל לשפל אליו היגיע המחנה החילוני. כדי להסביר את הנקודה הזו עלי לעבר חזרה למחנה החילוני. נקודת ההשקפה של אלוני שהערבים צודקים והיהודים אינם ראוים לשום דבר הינה גלולה קשה לבלוע לרב החילונים. על רקע זה הופיעה במדינת ישראל מפלגה מהסוג השפל ביותר שקים במדעי המדינה שהוא המדע של חקירת הפוליטיקה - מפלגה המשתמשת באנטישמיות כבסיס למצעה הפוליטי או בקצור, מפלגה אנטישמית. בעוד שמפלגה אנטישמית גוית הנה אולי תופעה בזויה אבל מובנת מבחינה היסטורת ומדינית, מפלגה אנטישמית יהודית הינה תופעה שלא בדיוק ניתן להסביר אותה. אבל מפלגה כזו התקימה ואף ישבה בממשלת ישראל. כונתי כמובן למפלגת שינוי שמצע ניתן לסיכום בשני סעיפים: א) אנחנו אנשים ישרים ומכשרים - מה שלרב המזל לא היה נכון ולכן המפלגה התפוררה ונעלמה ו - ב) אנחנו שונאים יהודים - הם אמרו דתיים אבל זה באמת אותו הדבר. מפלגה זו הבטיחה לחילונים שהיא תשמר על זכויות היהודים בנגוד למפלגתה הפרו ערבית של אלוני אבל תמשיך במדיניות האנטי דתית שלה. בנקודה מסוימת מפלגה זו צברה מספיק כח על מנת להיות מעמד רציני לישיבה בממשלה. באותה נקודת זמן היגיעה המנהיגות הדתית הלאומית לשפל מוסרי בלתי הפיך בכך שהסכימו לשבת בממשלה עם אותה מפלגה אנטישמית, כביכל על מנת להגן על ההתנחלויות. הם קבלו את ענשם וענשו את כלנו בכך שההתנחלויות בחבל עזה אבדו והשאר כנראה תאבדנה גם הן אבל למחנה הדתי לאומי אין יותר כל מנהיגות מוסרית
המחנה החרדי החל גם הוא לפעל ואפשר לאמר שלזמן קצר הוא תפס את אלוני בלתי מוכנה ובמגננה. תנועת החזרה בתשובה בסוף שנות השבעים היתה הצלחה אינטלקטואלית ומוסרית בלתי רגילה. מיטב האינטיליגנציה נתפסו לתנועה זו כמו פרופסור דורון אורבך מבר אילן, השחקן והבמאי רב הכשרון אורי זהר, המנהיג הכריזמתי רב אמנון יצחק ורבים אחרים שהכרתי ושלא הכרתי. ואולם גם המחנה החרדי לא היה ראוי להצלחותיו אלו. במקום לנצל את ההצלחה, להפתח אל החילונים שצפו לקריאה מוסרית ולהנהיג אותם, במקום כל אלו הופיע המתנה החרדי במלא כעור כשלונו כאסף של קבוצות יריבות שכל שיכלו לעשות אם המגויסים החדשים היה לנצל אותם כחילים במלחמות הפנימיות הקטנוניות שלהם. המריבות המכוערות בין הליטאים לספרדים שגרמו להופעת ש"ס הם רק דוגמא ידועה אחת לתופעה
לא עזרו לחרדים העובדה שמפלגת ש"ס התגלתה ככשלון מוסרי עם מנהיגים משחתים (עובדה שנוצלה במלואה על ידי אלוני) והעבדה שקבוצה חסידת שלמה, חב"ד יצאה מדעתה והחלה להשתולל בשגעון משיחי (שוב, עבדה שמלא נזקה לעם היהודי יתברר רק בראיה היסטורית לאחור בעוד שנים רבות.) שתי עבדות אלו הפכו את המחנה החרדי למטרה ניחת וברורה להתקפותיה של אלוני
ואולם להתקפותיה של אלוני היתה תוצאה בלתי צפויה. בעוד שהמחנה הדתי המודרני (לאומי) התפורר כמעט לחלוטין מבחינה מוסרית ומדינית, המחנה החרדי לא התפורר. להפך, הוא התכנס בתוך עצמו ובחר במנהיגים שהם תמונת ראי של אותה אלוני. הרב אלישיב וחוגו הקיצוניים לא היו יכולים להגיע לעמדת השפעה חזקה כל כך אם אלוני לא היתה מצליחה לחסל את המנהיגות המסורתית
המתונה שהבינה את החילנים ויכלה להדבר עמם
[מאמר זה אינו גמור ועד אחזר אליו אי"ה]

מה יש לאמר עוד

שני דורות של השחתה ושחיתות מצד כל הזרמים העיקריים בארץ ישראל פעלו את פעולתם. העם אינו מתרכז יותר בבעיה שלפניו כי אם בבעיות צדדיות ולא נתן לשכנע אף אחד כי כך הוא המצב. החילוניים השחתו על ידי השמאל! אלו שלא נפלו להבטחות השלום הכוזבות ולא נכנעו לאתוס המזויף של "אנחנו טובים יותר וצודקים יותר בכל מחיר" נפלו לפחות בשנאת דתיים בלי לתת לעצמם דין וחשבון מה הם עושים. הדתים הציונים נפלו למשיחיות ( חסרת המשיח) הכוזבת של ר' צבי יהודה קוק ודומיו , הפסידו את כל עמדות הכח שלהם והתפוררו מבחינה פוליטית. החרדים נפלו גם הם למאבקי כח, משיחיות מזויפת (לובאביץ) , ותרבות של הסתרת האמת. הם הפסידו כל אפשרות לדבר על לבם של שאר הקבוצות וממשיכים במאמץ לדחף את העם לפרוד ומחלקת.
מה יש לאמר עוד - המצב רע מאד.