למי אני עמל

עבדי זמן, עבדי עבדים הם
עבד ה' הוא לבד חפשי
על כן בבקש כל אנוש חלקו
חלקי ה' אמרה נפשי

רבי יהודה הלוי

יש לי חבר שרואה את התסכול שלי ומגיב עליו. אחרי ככלות הכל מעטים מאד קוראים את מה שיש לי לומר וגם עם מעטים אלו אני פועל בארך גל שונה בדרך כלל. לכן החבר הזה שואל אותי, למה זה כל כך חשוב לך להגיד את מה שיש לך להגיד? למה אתה טורח ולכן הינך מתוסכל
התשובה היא שאני אוהב חפש. אני רואה כיצד כל אויבי החפש, האיסלאם המשוגע, החילונות המשוגעת והקנאים היהודים עושים ככל שביכלתם לפגע בחפש זה וברור לי שאין מישהו אחר שילחם. וכשאין איש היה אתה לאיש... ולכן אין לי ברירה
קדם כל עלי להדגיש שאינני נביא ולא ברור שאני חוזה נכונה את העתיד. רק מנסיון מר אני יכל להצביע על אחוז גבה של הצלחה בחיזוי העתיד. יתר על כן, גם כשהעתיד עוד לא קרה, השוואה פשוטה ונקיה מרגשות של נתוח המצב שלי מול נתוח המצב של ברי הפלוגתא שלי מצביעה על צדקתי. אלא שההדגשה חיבת להיות על השוואה נקיה מרגשות וקשה מאד לשכנע אנשים להסתכל על כל מצב שהוא בלי רגשות. התוצאה היא שכאשר אני מזהיר מפני התוצאות של התנהגות כלשהי, התשובה הרגשית המידית היא ששום דבר לא יקרה ועל זה כבר כתבתי
צר לי לומר זאת, אבל כבר היה איש ידוע בהיסטוריה של עם ישראל שנתקל בבעיה דומה. יותר מזה, האיש ההוא דוקא כן היה נביא אבל גם הוא השתמש בנמוקים הגיוניים להסביר למה נבואותיו תתגשמנה במושגי העולם הזה ולא רק בדבר ה'. וגם לו לא הקשיבו והתוצאה הידועה מראש היתה חרבן ממלכת יהודה והבית הראשון
האיש ההוא היה כמובן ירמיהו הנביא
אין אפיזודה יותר עצובה בהיסטוריה היהודית מאשר רצף המאורעות מיד לפני החרבן. חיל בבל צרים על ירושלים ואין כל תקוה שתגיע כל עזרה שהיא. אין כל עזרה אפשרית כי אפילו מצרים הובסה בקרב נגד חיל בבל. המלך קורא לירמיהו בסוד (הוא מפחד יותר משריו המשוגעים מאשר ממלך בבל) ומתיעץ עמו בשאלה מה לעשות. ירמיהו אומר למלך בהגיון פשוט כי עליו להכנע מיד. המלך מביע חשש כי מלך בבל יסגיר אותו לידי היהודים שכבר נכנעו על מנת שיענישו אותו. ירמיהו מבטיח למלך בשם ה' כי מלך בבל לא יעשה כן וכי חייו מובטחים (ותאמינו לי כי להבטחה כזו מצד הנביא יש משקל רב). אבל המלך ממשיך לפעול בחסר הגיון מחלט ולהילחם עד הסוף המר