ושוב - מה לעשות

ושוב נסיון מצידי להסביר מה אני מציע לעשות
היום בסעודת פורים דברתי עם פרופסור ברנדס ומרגו. בתחילה הם ניסו לשאול אותי על ההנהגה הנכחית והמצב בארץ. עניתי להם את התשובה הרגילה שאין בעיני כל הבדל ביניהם - זה נבלה וזה טריפה. ולגבי המצב עניתי שאני לא קורא עתונים ולכן יש לי חיים מאושרים. אחר כך הסברתי את עמדתי ומרגו אבדה ענין כמעט מיד כפי שציפיתי שאכן יקרה כי ההסבר מסובך ואנשים מאבדים ענין. אבל ג'ו המשיך ללחוץ ולנסות להוציא ממני הצהרה כי ביבי יותר טוב מציפי לבני ויעמד טוב יותר נגד אובמה.
בסוף התחלתי להסביר את עמדתי. את העמדה הזו קל יותר להסביר באמצעות דוגמאות מאשר באמצעות עמדות נחרצות מהסוג של אין/יש אלקים או שהמטרה היא אמונה באלקים
הבעיה היא שגם רב העם וגם ההנהגה טוענים כי אנחנו יכולים להסתדר בכחות עצמינו (לעשות שלום או מלחמה כרצונינו - במסגרת מגבלות העולם הזה - על מנת להשיג את מטרותינו) ולכן שאלת האלוקות אינה רלבנטית. אני טוען כי אנחנו לא יכלים להסתדר בכוחות עצמינו ועלינו לבקש התערבות אלקית אלא שהאל לא בהכרח דורש יותר מכך שנבקש את עזרתו ולכן שאלת קיום האלוקות אינה רלבנטית והאל אינו מעונין כי תהיה רלבנטית. מה שחשוב הוא ההכרה כי אנחנו לא יכולים להסתדר בכחות עצמינו
כדי לבא להכרה כי אכן זהו המצב צריך דבר ראשון להסתכל על המצב בעינים פקוחות. קדם כל המצב הבינלאומי בכי רע ואנחנו מאבדים תמיכה פוליטית ומוסרית במהירות אדירה. ההנהגה הישראלית, בין אם בחרה בדרך הדיפלומטיה ובין אם בחרה בדרך המלחמה, נכשלה ונכשלת (וגם תמשיך להכשל) בהשגת מטרותיה. מצב זה נמשך לפחות מאז 1982 אבל בעצם התחיל קדם לכן. אם נקשיב לאלברט אינשטין נראה כי חזרה על אותה פעולה פעמים רבות בתקוה לקבל תוצאה שונה מן הפעם הקודמת מגדרת על פיו כשגעון. לעומת זאת חזרה על פעולה מצלחת בתקוה לקבל תוצאה זהה לפעם הקודמת צריכה להחשב לפחות כפעולה הגיונית ובעלת סכוי גבה להצלחה
עכשיו מגיע הקטע הקשה - הדגמא הטובה ביותר שיש לי לפעולה מצלחת מופיעה בנביא. המלך חזקיה מורד במעצמת העל של התקופה - אשור. הוא מכין לעצמו צבא חזק ובאמצעות פעילות דפלומטית מגיס לצידו את מעצמת העל השניה באיזור - מצרים. אלא ששום דבר לא עוזר לו. האשורים מנצחים בכל החזיתות ומטילים מצור על ירושלים. כאן מלך אשור עושה טעות איסטרטגית ומבזה את אלקי ישראל (טעות שנבוכדנצר יזהר מאה שנים מאוחר יותר וימנע מלחזור עליה.) חזקיהו פונה לאלוקים, מודה למעשה כי הוא לא יכל לטפל במצב לבדו ומבקש התערבות אלקית. התערבות זו אכן באה בצורת מגיפה מהירה במחנה המצור האשורי ובנסיגה מהירה. אשור עוד תאים על ממלכת יהודה אבל לעולם לא בצורה רצינית כזו
עם כן, מה הבעיה? הבעיה היא שצריך להודות בקיום האל. אבל אם לא רוצים לעשות זאת צריך להסכים כי לא צריך ללמד מן ההיסטוריה! אבל כלנו יודעים כי אכן כן צריך ללמד מן ההיסטוריה על מנת שלא לחזור על משגי העבר. טוב, אז אם נכריז כי אין היסטוריה והארוע המתאר לעיל לא היה ולא נברא כי אז אכן לא צריך ללמד ממנו. לא יאומן כי יסופר אבל לפני מספר שנים אכן יצא ארכאולוג ישראלי ידוע במאמר "מדעי" המסביר מדוע הארוע הנ"ל אכן לא ארע מעולם. הבעיה של אותו ארכיאולוג היא כי בחפירות בנינוה נמצאה הספריה המלכותית האשורית ונמצאו שם תעודות המאשרות את הספור המקראי. לא נמצאו תעודות המתארות את המצור עצמו ויש אי התאמה בתאריכים של חמש שנים בין תאור המקרא על ההתערבות המצרית לבין התאור האשורי של אותה התערבות (שימו לב כי מדבר על הבדל של חמש שנים במאורע שארע לפני כאלפים ושמונה מאות שנים.) על סמך ההבדל הזה מסיק הארכאולג הנכבד כי אין היסטוריה! [זה לא בדיוק איך שהוא אומר את זה, אבל הפרטים כבר לא כל כך חשובים.] ולכן אין מה ללמד
כשאני מביא את הדגמא הזו העינים של שומעי מזדגגות ואני מאבד את תשומת לבם כי הרי לא יתכן שבן אדם מודרני והגיוני יאמין לספורי הבל כאלו
נניח לרגע שהצלתחי לעבור את השלב הזה - אז אחרי שאני הודף את הטענה שאני רוצה לפרק את הצבא ולהחליף אותו בתפילות המוניות (לא עולה על דעתי בדיוק כמו שלא עלה על דעתו של חזקיהו המלך.) ואחרי שאני הודף את הטענה האוילית עוד יותר שאני רוצה לנתק יחסים עם העולם, נשארת השאלה מי מדבר בהגיון ומי פועל בצורה מטורפת. או שהבעיה מוצגת כבעיה של קפיצת אמונה - האם אנחנו באמת יכלים להשליך את כל יהבינו על האל שאנחנו לא בדיוק בטוחים בקיומו
שוב, אני לא מוכן לענות על שאלת קיום האל באפן ישיר כי גם האל לא מוכן לענות עליה בצורה כזו. אם נבדק את תפילת "על הניסים" של חנוכה נראה כי אנו מודים לאל שנתן "צדיקים ביד רשעים." המפרשים שואלים את השאלה המתבקשת, מה המיוחד בכך, הרי ברור שהאל יתן את הרשעים ביד הצדיקים? אלא שהנס היה שהאל נתן את הרשעים ביד אנשים שלא היו צדיקים גמורים. אלו היו אנשים עם ספיקות בקשר לקיום האל, אולי חלק לא שמרו שבת בהקפדה רבה מדי כי רצו לראות כדורגל, חלק אחר אולי ניסו קצת מאכלות אסורים כדי לראות על מה מדבר, חלק אולי הלכו לשתות יין עם הגוים בפאב וחלק אולי (הס מלהשמיע) בקרו מפעם לפעם במוסדות מפקפקים. אבל כאשר באה הקריאה להלחם על יסודות האמונה הישראלית הם בכל זאת נאספו לדגל ונלחמו את מלחמות השם. והם אלו שתפילת "על הניסים" קוראת בלי שום פניה, צדיקים
אבל מאיפה אני יודע שהאל לא מוכן לענות על השאלה הזו באפן ישיר? את זה אני לומד ממקרה אליהו הנביא! אליהו, וגם אחאב, תסלחו לי, מתנהגים כמו ילדים קטנים. כשהם רבים הם משחקים ברגז ואליהו נעלם לו לשלש שנים ןמשאיר אחריו מצב קשה. כשהם נפגשים סוף סוף (אחרי שהאל "מעודד" את אליהו לחזר) אז אחאב אומר לאליהו שהוא ילד רע (טוב הוא משתמש במילים אחרות אבל זה נשמע בדיוק ככה.) ואליהו עונה לו באותה מטבע, לא, אתה הילד הרע וגם אבא שלך! עכשיו הם הולכים לעשות תחרות מי צודק ובתחרות הזו אליהו פשוט מכופף כביכל את ידו של אלקי ישראל ומכריח אותו להתגלות עם ביצועי פירוטכניקה ללא תקדים (אליהו עוד יחזור עם ביצועים פירוטכנים דומים בסכסוך שיהיה לו עם יורשו של אחאב.) ומה התוצאה? העם מתרשם מאד ובמשך יום אחד שלם... מאמין בקדוש ברוך הוא בלי שום פקפוק. אליהו פורש למדבר ויש לו שם התגלות בה השם שואל אותו פעמים מה הוא עושה שם ואליהו לא מבין את הרמז, לא יכל להבין את הרמז וחוזר על התשובה שהוא אליהו קינא לשם. אבל זה לא מה שהאל רוצה, בהזדמנות הזו הוא פשוט מפטר את אליהו ואומר לו למנות לעצמו כמה יורשים יותר אנושיים ואליהו עצמו עולה בסופו של דבר בסערה השמימה ונהיה למה שהוא היה בעצם כל הזמן - למלאך הברית. יהוא מכרית את בית אחאב ואת עובדי הבעל על סמך נבואה בלבד ולא מבקש הוכחות חד משמעיות לקיום האל

אין ספק כי המשך המדיניות הנכחית יביא לאסון. מדיניות הכח לפיה הסכסוך עם הפלסטינים ניתן לפתרון באמצעות כח ודיפלומטיה ואם זה לא הולך אז צריך יותר כח ויותר דיפלומטיה (ראו את מסע המלחמה האחרון נגד החמאס בעזה) נכשלה כאשר החמאס גם לא הפסיד בקרב וגם ניצח בחזית המדינית. מדיניות הכח לפיה ניתן לתקוף מדינות זרות כדי למנע מהן סוגי נשק מסוימים גם כן נכשלה כאשר האמריקאים (מעצמת העל הידידותית העכשוית) אסרו על ישראל לתקוף את אירן וגם אם ירשו זאת, לאירנים יש מספיק כת להתקפת נגד. אבל יש לזה הסבר היסטורי- המרוכז בצורה רוחנית בברכות שנתנו לישמעאל, לעשיו וליעקב. הברכה לישמעאל היא שהוא יהיה פרוע ויחפש עימותים והברכה לעשיו היא שהוא יחיה על החרב. שתי הברכות הללו, במיוחד לא נתנו ליעקב. אם אנחנו חיים על החרב (הטענה שאנחנו צריכים צבא חזק יותר ויכלים לפתר בעיות בשיטת "זבנג וגמרנו") ומחפשים עימותים (האיום לתקוף את אירן ואת החמאס ולא חשוב מהי הסיבה) הרי שעלינו להסתכל היטב על עצמינו ולהבין כי אנחנו בכוון הלא נכון
ועכשיו לשאלה מה יקרה אם ימשיכו במדיניות הנכחית? אז גם לזה יש לי דגמא וגם בדגמא הזו כמו היום הסתובב בירושלים איזה ברנש שניסה להסביר את מה שאני מסביר פה (טוב, זה להפך, אני מנסה להסביר היום את מה שהוא ניסה להסביר אז ואני כרגע לא בירושלים) וגם לו לא הקשיבו וגם אז התוצאות היו מרות כפי שהן תהינה בעתיד הקרוב אם לא יקשיבו. היתרון של האיש ההוא עלי הוא שהוא היה נביא ואני רק חוזר על מה שהוא אמר (במילים אחרות אולי.) לאיש ההוא כפי שנחשתם בודאי, קראו ירמיהו וגם הוא עמד לפני מצב ששרי הממשלה האמינו שהם יכולים לעשות הכל בכחות עצמם. גם הם חזרו על אותן פעולות שוב ושוב וציפו לתוצאות שונות מן הפעמים הקודמות. את ירמיהו הם סמנו כמשוגע ויריב פוליטי מסוכן ועל כן ניסו לרצחו נפש. המלך צדקיהו שהיה שבוי בידי שריו המשוגעים הסכים להציל את ירמיהו והזמינו לראיון פרטי וסודי. הוא שאל את ימיהו מה לעשות. ירמיהו כבר לא אמר לו לפנות לעזרת השם, הוא נתן לו עיצה הרבה יותר קלה לביצוע, להכנע מיד לבבלים. הוא הבטיח לו בשם השם שהבבלים לא יענשו אותו ולא יסגירו אותו לאויביו היהודים, אבל צדקיהו לא הקשיב וגרם בכך לחרבן ירושלים
כדי להבין את חשיבותו של ירמיהו בעיני כל העולם מלבד בעיני בני עמו, צריך לצין כי נבוכדנצר הוציא פקודה מיוחדת לביצוע בכל מחיר והפנה חלק מצבאו לודא שלירמיהו לא יאונה כל רע בשעת התהו ובהו של חרבן ירושלים